גיטרה חשמלית: איך היא בנויה, איך היא נשמעת ואיך מנגנים בה

הכירו את הגיטרה החשמלית

הגיטרה החשמלית היא כלי מיתר שפורטים עליו: פורטים על מיתר בפלקטרון או באצבע, והוא רוטט. ההבדל הוא שהרעידה הופכת לזרם חשמלי, ומגבר נפרד (מגבר יחד עם רמקול) הוא שמפיק את הצליל. הגיטרות החשמליות הראשונות היו חלולות, בדיוק כמו גיטרות אקוסטיות. היום הסוג הנפוץ ביותר הוא בעל גוף מלא, כי הצליל בא מהפיקאפים ומהמגבר, ולא מגוף חלול שמהדהד.

יש גם גיטרות חשמליות חצי־אקוסטיות וחלולות. הגוף שלהן חלול, לפעמים עם בלוק עץ מלא באמצע שמחזיק את הפיקאפים ואת הגשר. הן נשמעות חמות יותר, אבל בלי חיבור לחשמל הן עדיין לא חזקות מספיק. קרוב משפחה נוסף הוא הלאפ סטיל (או הגיטרה ההוואית), שמונחת שטוחה ומנגנים בה עם סלייד, ומשם מתחיל הסיפור של הגיטרה החשמלית.

שיטת הורנבוסטל–זקס המקורית למיון כלי נגינה, משנת 1914, לא כללה כלים חשמליים; העדכון של MIMO משנת 2011 הוסיף את האלקטרופונים ושם את הגיטרה החשמלית בקבוצה 513, כורדופונים אלקטרו־אקוסטיים. לפי הצורה שלה, עם זאת, היא עדיין שייכת יחד עם גיטרות רגילות לקבוצה 321.322, לאוטות עם צוואר וגוף דמוי תיבה.

משפחה

כלי מיתר (פורטים עליו, מוגבר בחשמל)

סיווג

כורדופון אלקטרו־אקוסטי, 513 (לפי הצורה כמו גיטרה, 321.322)

מנעד (צליל אמיתי)

E2 עד D6 (‏22 סריגים) או E6 (‏24 סריגים), מחושב לפי מספר הסריגים

מפתח

מפתח סול

טרנספוזיציה

נשמעת אוקטבה מתחת למה שכתוב

מבנה נפוץ

6 מיתרים, מיתרים פתוחים E2–A2–D3–G3–B3–E4; בדרך כלל 21, 22 או 24 סריגים

חלקי הגיטרה החשמלית

מהראש ועד הזנב, כל חלק עושה אחת משתי עבודות: או שהוא קובע כמה ארוך וכמה מתוח המיתר שרוטט, או שהוא הופך את הרעידה לחשמל. כל מיתר מתוח בין הנאט לגשר, והמרחק ביניהם קובע את גובה הצליל של המיתר הפתוח. הגוף עשוי בדרך כלל מחתיכה אחת או יותר של עץ מלא, לרוב אלמון (alder), מילה (ash), מייפל או מהגוני.

המידות משתנות מדגם לדגם. ל־Fender Player II Stratocaster יש אורך סקאלה של 25.5 אינץ' (648 מ"מ) ו־22 סריגים; ל־Gibson Les Paul Standard 60s יש סקאלה של 24.75 אינץ' (628.65 מ"מ) ו־22 סריגים; ל־Ibanez RG550 יש 24 סריגים. בחלק מהגיטרות, כמו ה־Telecaster, הצוואר מוברג לגוף בברגים, מה שמוזיל את הייצור ומקל על תיקונים.

כבל מתחבר לשקע היציאה של הגיטרה ומוביל לפדל אפקטים או למגבר.

12345678910

1. 1
   ראש headstock

   הקצה של הצוואר, שעליו מותקנים מפתחות הכיוון.

2. 2
   מפתחות כיוון tuning machines / tuners

   כשמסובבים מפתח, המיתר מתלפף סביב עמוד; מתוח יותר פירושו גבוה יותר. מפתחות טובים לא מחליקים כשעוזבים אותם, וחלקם נועלים את המיתר במקומו.

3. 3
   נאט (אוכף עליון) nut

   פס קטן עם חריצים שמחזיק את המיתרים, לעיתים קרובות מפלסטיק קשה, מעצם או מחומר סינתטי. נגני גיטרה חשמלית עושים הרבה בנדים, ולכן הוא חייב להיות חלקלק, אחרת המיתר נתקע ויוצא מכיוון.

4. 4
   צוואר ושחיף neck / fingerboard (fretboard)

   המקום שבו היד הלוחצת לוחצת על המיתרים. הלחיצה מקצרת את החלק שרוטט, ולכן הצליל עולה.

5. 5
   סריגים frets

   פסי מתכת ששקועים בשחיף וקובעים את גובה הצליל כשלוחצים על מיתר. המיקומים שלהם נחתכים בדיוק בעזרת מכונות שמחשב שולט בהן.

6. 6
   גוף body

   בדרך כלל מעץ מלא. בגיטרה עם גוף מלא הצליל לא תלוי בהדהוד של הגוף.

7. 7
   פיקאפים pickups

   מגנט שמלופף בחוט נחושת דק. כשמיתר רוטט מעליו, הפיקאפ מוציא אות חשמלי.

8. 8
   בורר פיקאפים pickup selector switch

   בוחר אילו פיקאפים שומעים. ל־Stratocaster יש 5 מצבים: פיקאפ אחד, או שניים יחד.

9. 9
   כפתורי עוצמה וטון volume / tone controls

   כפתורים שמכוונים את העוצמה ואת הגוון.

10. 10
    גשר bridge / tremolo (vibrato) bridge

    מחזיק את הקצה השני של המיתרים. גשר טרמולו יכול לזוז, כך שידית יכולה לשנות את מתח המיתרים ואת גובה הצליל.

מאיפה בא הצליל

פורטים על מיתר והוא מתנדנד הלוך ושוב. גובה הצליל שלו תלוי בשלושה דברים: אורך, מתח ומשקל. לוחצים עליו על סריג והוא מתקצר, ולכן נשמע גבוה יותר; מסובבים את מפתח הכיוון כדי למתוח אותו, וגם אז הוא נשמע גבוה יותר. באותו אורך ובאותו מתח, מיתר כבד יותר נשמע נמוך יותר, בדיוק כמו שגומייה מתוחה נשמעת גבוה יותר ככל שמותחים אותה חזק יותר.

הסריגים פועלים לפי כלל: כל אחד חותך בערך 1/18 מאורך המיתר שנשאר. כל סריג מעלה את הצליל בבערך 98.9 סנט, קרוב מאוד לחצי טון של 100 סנט במערכת המשווה, ולכן הסריגים מתקרבים זה לזה ככל שעולים, כמו מדרגות שנעשות צרות יותר ויותר. מיתרים שכנים רחוקים זה מזה קוורטה זכה, חוץ מהמיתר השלישי (G3) והמיתר השני (B3), שביניהם טרצה גדולה.

מיתרי הפלדה של גיטרה חשמלית נמשכים למגנטים. פיקאפ הוא מגנט שמלופף בסליל של חוט דק. כשמיתר פלדה רוטט ליד המגנט, הוא משנה את השטף המגנטי שעובר בסליל, ולפי חוק פאראדיי זה יוצר מתח חשמלי משתנה. פנס אופניים עם דינמו עובד לפי אותו רעיון: מזיזים מגנט וסליל זה ביחס לזה ומקבלים חשמל.

האות החשמלי הזה עובר אחר כך למגבר. קדם־המגבר (פרי־אמפ) מעלה את האות של הפיקאפ לרמת קו (line level), שמתאימה לעיצוב הצליל ולהוספת אפקטים; כפתור העוצמה הראשי (master) של מגבר ההספק קובע כמה חזק הרמקול מנגן. חשבו על זה כמו להפוך קודם לחישה לברורה, ואז להעביר אותה למגפון.

מיתר לא רק מתנדנד כחתיכה אחת; הוא רוטט בו בזמן גם בשני חלקים, בשלושה, בארבעה ויותר. אלה הצלילים העיליים (ההרמוניים) שלו, ולכל אחד מהם יש נקודות שכמעט לא זזות, שנקראות צמתים. אם פיקאפ נמצא ממש מתחת לצומת של צליל עילי מסוים, הצליל העילי הזה נחלש, ונקודת הפריטה פועלת באותה דרך: לכן פריטה ליד הגשר נשמעת בהירה יותר, ופריטה רחוקה יותר נשמעת חמה יותר. זה כמו חבל קפיצה: הנקודות שבידיים של המחזיקים כמעט לא זזות, והאמצע מסתובב בתנופה גדולה.

לכן המיקום של פיקאפ משנה את הצליל: בגיטרה עם שני האמבאקרים, הפיקאפ של הגשר בדרך כלל בהיר ונוקב יותר, והפיקאפ של הצוואר חם וחלק יותר.

פיקאפ סינגל־קויל (single-coil) הוא סליל אחד סביב מגנט אחד: בהיר וברור, אבל קולט בקלות זמזום מרשת החשמל (⁦60 Hz⁩ במקומות כמו טאיוואן וארצות הברית). האמבאקר (humbucker) משתמש בשני סלילים שמלופפים בכיוונים הפוכים ועם קוטביות מגנטית הפוכה, ולכן הפרעות חיצוניות מופיעות בשני הסלילים בערך שוות והפוכות ומבטלות זו את זו. זה כמו שני אנשים שדוחפים דלת משני הצדדים: היא לא זזה.

יש גם סוגים אחרים של פיקאפים. P-90 הוא סינגל־קויל עם סליל רחב יותר: אגרסיבי יותר, עם אות חזק יותר ופחות זמזום. מגנטים קרמיים נשמעים בהירים וחזקים, ואילו אלניקו נשמע חם ו„וינטג'י” יותר. רוב הפיקאפים פסיביים ולא צריכים חשמל; פיקאפים אקטיביים עובדים עם סוללה בתוך הגיטרה ונותנים אות חזק יותר, ומתג פיצול סלילים (coil split) מכבה סליל אחד של האמבאקר כך שהוא עובד כמו סינגל־קויל.

מגבר יכול להגביר רק עד גבול מסוים. דוחפים אותו מעבר לגבול הזה והחלקים העליונים של הגל נחתכים, וזה דיסטורשן (עיוות). מגבר מנורות מעגל בהדרגה את הפסגות, ואילו מגבר טרנזיסטורים (solid-state) חותך אותן שטוח במתח האספקה שלו, וזה נשמע קשה יותר. דיסטורשן מוסיף הרבה צלילים עיליים, ולכן הצליל נעשה עבה יותר, והכפתור gain במגבר שולט בכמות הדיסטורשן: כמו למזוג מים לכוס קטנה מדי, מה שמעבר לשפה נשפך החוצה.

מכיוון שהצליל הוא חשמל, הוא יכול לעבור דרך פדלים של אפקטים לפני המגבר. קומפרסור מנמיך את החלקים החזקים; כורוס גורם לתפקיד אחד להישמע כמו שני נגנים; דיליי נותן הדים שאפשר לשמוע כל אחד בנפרד, ואילו ריוורב משתמש בהעתקים קרובים מדי זה לזה מכדי להבחין ביניהם, כמו לשיר בחדר האמבטיה. סדר נפוץ הוא דיסטורשן קודם, כורוס ודיליי באמצע וריוורב בסוף, אבל אין כלל מוחלט.

נסו את זה: מתחו גומייה סביב קופסה פתוחה. פרטו עליה בדיוק באמצע, ואחר כך קרוב לאחד הקצוות. ליד הקצה היא נשמעת חדה ובהירה יותר, מאותה סיבה שגיטרה חשמלית נשמעת בהירה יותר כשפורטים ליד הגשר.

איך מנגנים

רוב הנגנים משתמשים בפלקטרון. החזיקו אותו בין האגודל לצד של האצבע, כשהאצבע מצביעה לכיוון הקצה שלו בלי לבלוט. אחזו בו בחוזקה אבל לא חזק מדי: חזק מדי והיד מתכווצת, רפוי מדי והפלקטרון מתנדנד ואפילו עף. השאירו יותר מהפלקטרון גלוי לפריטת אקורדים ופחות לצלילים בודדים מדויקים.

כוונו לפני שאתם מנגנים. בכיוון הסטנדרטי ששת המיתרים הם E, A, D, G, B, E מהנמוך לגבוה, וכמעט כל האקורדים והטכניקות שלומדים בהתחלה משתמשים בו. היד השנייה לוחצת על המיתרים ממש מאחורי סריג: המיתר מתקצר, וכל סריג לכיוון הגוף מעלה את הצליל בחצי טון.

כמה טכניקות גורמות לצלילים „לשיר”. בבנד (bend) דוחפים מיתר למעלה או מושכים אותו למטה; בשני המקרים הצליל עולה, כי המיתר נמתח יותר, ובנדים קלים יותר בגיטרה חשמלית מאשר באקוסטית. ויברטו הוא בנד זעיר, בערך רבע טון, שחוזר שוב ושוב, כמו הרטט בצליל ארוך של זמר; הוא מוסיף אורך צליל והבעה.

בהאמר־און (hammer-on) אצבע של היד הלוחצת מכה במיתר אל סריג כמו פטיש קטן כדי להשמיע צליל; בפול־אוף (pull-off) האצבע מקפיצה את המיתר כשהיא עוזבת אותו, ועוברת לגובה צליל חדש. שתיהן משנות את הצליל רק ביד הלוחצת, ולעיתים קרובות משתמשים בהן יחד. בסלייד מנגנים צליל ומחליקים את האצבע לאורך אותו מיתר אל סריג אחר, או עונדים על אצבע סלייד ממתכת.

גם היד הפורטת יכולה לשנות את הצליל. ב־palm muting מניחים את צד כף היד על המיתרים ליד הגשר, כך שהצלילים יוצאים קצרים וקטועים (סטקטו). אם לגיטרה יש גשר טרמולו, לחיצה על הידית או משיכה שלה גורמות לגובה הצליל לצנוח ולעלות, וטרמולו עם נעילה כפולה (double-locking) יכול לשנות את גובה הצליל הרבה ועדיין לחזור מכוון.

• מיתר פתוחפרטו על המיתר העבה ביותר בלי ללחוץ על כלום: E2, הצליל הנמוך ביותר בכיוון הסטנדרטי.
• ממיתר אחד לשכן שלוהמיתר השישי הפתוח E2, ואז המיתר החמישי הפתוח A2: מיתרים שכנים שרחוקים קוורטה זכה.
• לחיצה על סריגעל אותו מיתר ראשון: E4 פתוח, ואז לחיצה על סריג 17 נותנת A5, ‏17 חצאי טונים גבוה יותר.

מנעד וכתיבת תווים

גיטריסטים קוראים במפתח סול. אבל למוזיקה לגיטרה יש סוד קטן: התווים שעל הדף נשמעים אוקטבה נמוך יותר. בחלק מהתווים יש 8 קטנה מתחת למפתח סול כתזכורת; בהרבה תווים היא חסרה, אבל הצליל עדיין אוקטבה נמוך יותר.

למשל, המיתר השישי הפתוח נכתב E3, ה־E שמתחת לדו אמצעי, שנמצא מתחת לקו העזר השלישי מתחת לחמשה. מה שאתם שומעים באמת הוא E2, בערך 82.4 רעידות בשנייה (מחושב לפי A2 = ⁦110 Hz⁩). ששת המיתרים הפתוחים נשמעים E2, A2, D3, G3, B3 ו־E4.

כמה גבוה אפשר להגיע תלוי בסריגים. המיתר הראשון, E4, עולה חצי טון בכל סריג, כך ש־22 סריגים מגיעים ל־D6 ו־24 סריגים ל־E6 (מחושב לפי מספר הסריגים). צלילים הרמוניים ובנדים יכולים להגיע גבוה עוד יותר.

לעיתים קרובות מוזיקה לגיטרה באה גם עם טאבים (טבלטורה): שישה קווים שמייצגים את ששת המיתרים של הגיטרה.

האזינו

• המיתר הנמוך ביותר E2ישר מהפיקאפ, בלי מגבר ובלי אפקטים. זה הצליל הגולמי של המיתר לפני שהמגבר מעצב אותו.
• המיתר החמישי A2מכוון ל־110 רעידות בשנייה. השוו אותו ל־E2: קוורטה זכה גבוה יותר.
• המיתר השלישי G3האמצע של הגיטרה. מכאן אל המיתר הבא למעלה יש טרצה גדולה במקום קוורטה.
• המיתר הפתוח הגבוה ביותר E4שתי אוקטבות מעל המיתר הנמוך ביותר. הקשיבו כמה הוא דק ובהיר.
• גבוה על הצוואר: A5המיתר הראשון בסריג 17. המיתר קצר, ולכן הצליל גבוה ודועך מהר.

היסטוריה ומשפחה

בשנות ה־20 של המאה ה־20, ג'ורג' ביצ'אם (George Beauchamp), נגן סטיל גיטר בלוס אנג'לס, רצה כלי מיתר חזק יותר. ב־1931, בעזרת אדולף ריקנבקר, הוא בנה את הגיטרה החשמלית האמיתית הראשונה, ובאותה שנה השניים ייסדו חברה בשם Ro-Pat-In, שבקרוב שינתה את שמה ל־Electro String. בגלל הצורה שלה, הגיטרה קיבלה את הכינוי „המחבת” (Frying Pan).

הארי ווטסון גילף את אב הטיפוס מעץ בתוך כמה שעות; גרסת הייצור הייתה מאלומיניום יצוק. בקשת הפטנט הוגשה ב־1934 ואושרה רק ב־1937, ומשרד הפטנטים בהתחלה לא הצליח להחליט אם מדובר במכשיר חשמלי או בכלי נגינה.

Gibson הוציאה את הפיקאפ האלקטרומגנטי הראשון שלה ב־1935 והתקינה אותו על ה־ES-150 ב־1936. גיטריסט הג'אז צ'רלי כריסטיאן הפך אותה למפורסמת: בזכות ההגברה, גיטריסטים יכלו לצאת קדימה כסולנים.

לס פול בנה גיטרה חשמלית עם גוף מלא ב־1941 והביא את הרעיון ל־Gibson ב־1945. ב־1950 הציגה Fender את ה־Esquire ואת ה־Broadcaster (ששמה שונה ל־Telecaster ב־1951), שנחשבות בדרך כלל לגיטרות החשמליות הראשונות עם גוף מלא בייצור המוני. ב־1951 התנגדה Gretsch לשם Broadcaster, ובתחילת אותה שנה נקראו הגיטרות Nocaster.

הגיטרה הראשונה של Gibson עם גוף מלא, ה־Les Paul, יצאה ב־1952, וב־1954 הציגה Fender את ה־Stratocaster עם שלושה פיקאפים. כדי להיפטר מהזמזום, סת' לאבר מ־Gibson המציא את ההאמבאקר, ששימש לראשונה על ה־ES-175 בפברואר 1957. בשנות ה־60 התחילו היצרנים להוסיף לקדם־המגבר אפקטים כמו טרמולו, וואו־וואו ודיסטורשן.

לגיטרה החשמלית יש הרבה קרובי משפחה. באותה קבוצה 513 נמצאים הכינור החשמלי ופסנתרים חשמליים כמו Neo-Bechstein ו־Yamaha Electric Grand. ה־Fender Precision Bass, שהוצג ב־1951, היה הבס החשמלי הראשון שהצליח מסחרית.

1. 1931
   ג'ורג' ביצ'אם ואדולף ריקנבקר בונים את „המחבת” (Frying Pan)
2. 1935
   הפיקאפ האלקטרומגנטי הראשון של Gibson
3. 1936
   Gibson מתקינה את הפיקאפ על ה־ES-150
4. 1937
   הפטנט של ביצ'אם מאושר (הוגש ב־1934)
5. 1941
   לס פול בונה גיטרה חשמלית עם גוף מלא
6. 1946
   Gibson מציגה את פיקאפ הסינגל־קויל P-90
7. 1950
   Fender Esquire ו־Broadcaster (ששמה שונה ל־Telecaster ב־1951)
8. 1951
   Fender Precision Bass, הבס החשמלי הראשון שהצליח מסחרית
9. 1952
   Gibson Les Paul, הגיטרה הראשונה של Gibson עם גוף מלא
10. 1954
    Fender Stratocaster, עם שלושה פיקאפים
11. 1957
    ההאמבאקר מופיע לראשונה על Gibson ES-175 (הפטנט אושר ב־1959)
12. 1977
    הבורר של ה־Stratocaster עובר מ־3 ל־5 מצבים

צעדים ראשונים ותחזוקה

הגיטרה החשמלית הראשונה שלכם צריכה להיות נוחה וקלה לנגינה; אם היא לא, ייתכן שלא תרצו להתאמן. שבו איתה: היד הלוחצת צריכה להגיע לקצה הרחוק של השחיף. אם היא לא מגיעה, בחרו אורך סקאלה קצר יותר, שגם מתח המיתרים בו נמוך יותר וקל יותר ללחוץ. הבעיה הנפוצה ביותר בגיטרה חדשה היא גובה מיתרים (action) גבוה מדי, ועדיף שטכנאי גיטרות מוסמך יכוונן אותו.

גיטרה חשמלית ממש צריכה מגבר. ערכת מתחילים כוללת לעיתים קרובות את הגיטרה, טיונר, רצועה, כבל, נרתיק רך, פלקטרונים ומגבר תרגול קטן, ולהרבה מגברי תרגול יש שקע לאוזניות לתרגול שקט.

ניגוב המיתרים אחרי כל אימון מאריך את חייהם, וניקוי קבוע מונע מזיעה, מאבק ומשומן לפגוע במראה ובתחושה. גיטרות אוהבות לחות של בערך ⁦45–55%⁩ וטמפרטורה של בערך ‎18–24 °C; שינויים פתאומיים יכולים לעקם או לסדוק את העץ ולגרום לזמזום בסריגים. אם גיטרה הייתה בתוך מכונית, אל תפתחו את הנרתיק מיד בחדר ממוזג.

העץ מתרחב ומתכווץ עם עונות השנה, ולכן גובה המיתרים צריך לעיתים קרובות כיוונון עונתי, ומעבר לעובי מיתרים אחר מחייב בדרך כלל כיוונון של הטראס רוד שבתוך הצוואר. אם אתם לא מרגישים בנוח לעשות את הכיוונונים האלה, השאירו אותם לטכנאי מוסמך; Fender ממליצה על בדיקה בערך כל 6 חודשים. אין לוח זמנים קבוע להחלפת מיתרים: החליפו אותם כשהם שחוקים, חלודים או מלוכלכים, או כשהם כבר לא נשמעים בהירים.

• שומעים זמזום מהמגבר? פיקאפים סינגל־קויל קולטים בקלות רעש מרשת החשמל; האמבאקרים מפחיתים אותו מאוד.
• זמזום כשלוחצים על צליל יכול לנבוע מגובה מיתרים נמוך מדי, או מכך שהטמפרטורה והלחות השתנו מהר מדי.
• יוצאת מכיוון אחרי בנד? ייתכן שהנאט לא חלקלק מספיק, ולכן המיתר נתקע.
• מיתרים: באופן כללי, דקים יותר קלים יותר ללחיצה ולבנדים ונשמעים בהירים יותר, אבל נקרעים בקלות רבה יותר; עבים יותר נותנים יותר עוצמה ואורך צליל.
• פלקטרונים: פלקטרונים דקים מתאימים בדרך כלל לפריטת אקורדים; עבים יותר מתאימים לנגינת ליווי וסולו בגיטרה חשמלית.
• החזיקו את הפלקטרון בחוזקה אבל לא חזק מדי: חזק מדי עלול לגרום להתכווצות, רפוי מדי והוא מתנדנד ואפילו עף מהיד.
• אם גובה המיתרים גבוה מדי, או שלצוואר יש קשת גדולה מדי, המיתרים רחוקים מהשחיף וקשה ללחוץ עליהם.
• Fender מציינת שכאשר מעבירים גיטרה ממקום חם לחדר קר, העץ מתכווץ כשהוא מתקרר, וגובה הצליל עלול לרדת באופן מורגש: כוונו שוב.

ממשיכים לחקור

• כלי מיתרמיתר מפיק צליל כשהוא רוטט. למדו איך פועלים משפחת הכינור, הגיטרות והנבל, ולמה לחיצה על מיתר משנה את הצליל.
• כינורהכירו את הכינור: המיתרים G D A E, איך קשת עם רוזין משאירה את המיתר שר, איך מנגנים, והמנעד שלו מ־G3.
• צ'לוהקול הנמוך והחם של משפחת הכינור: איך הקשת גורמת למיתר לשיר, איך יושבים איתו, והמיתרים C G D A.
• גיטרה אקוסטיתגיטרה קלאסית עם מיתרי ניילון וגיטרת פולק עם מיתרי פלדה: חלקים, מאיפה בא הצליל, איך מנגנים ובמה הן שונות.
• גיטרה בסהחבר הנמוך ביותר במשפחת הגיטרה: איך הפיקאפים עובדים, איך פורטים ולוחצים, מה המנעד שלה ומה ההיסטוריה שלה.
• יוקוליליגיטרה קטנה בת ארבעה מיתרים ממדיירה ומהוואי. הכירו את חלקיה, למה מיתר G גבוה מ־C, ואיך פורטים אקורד.