חצוצרה: חלקים, איך נוצר הצליל ואיך מנגנים

הכירו את החצוצרה

החצוצרה היא כלי נשיפה מנחושת. לוחצים את השפתיים אל פומית בצורת כוס ומרעידים אותן, וכך מתחיל הצליל. הגוף שלה הוא צינור מתכת אחד מכופף, עם הפומית בקצה אחד, פעמון מתרחב בקצה השני, ושלושה שסתומים עם קפיצים באמצע.

אם מותחים אותו ישר, הצינור של חצוצרה ב־B♭ ארוך בערך 1.4 עד 1.5 מטר. רובו גלילי, כלומר הוא נשאר בערך באותו רוחב, כמו קשית שתייה, לפני שהוא נפתח לפעמון.

יש חצוצרות בכמה כיוונונים. B♭ היא ללא ספק הנפוצה ביותר, ו־C אולי השנייה בשכיחותה, בעיקר בתזמורות. חצוצרות ב־D, ב־E♭ ובכיוונונים אחרים הן לתפקידים מיוחדים. הדף הזה עוסק בחצוצרה ב־B♭.

משפחה

כלי נשיפה מנחושת

סיווג

הורנבוסטל–זקס 423.233.1: חצוצרה עם שסתומים ועמוד אוויר קצר (פחות מ־2 מ')

מנעד (צליל אמיתי)

בערך E3 עד B♭5 בשימוש יומיומי; נגנים מיומנים מגיעים גבוה יותר

מנעד כתוב

בערך F♯3 עד C6

מפתח

מפתח סול

טרנספוזיציה

כלי ב־B♭: ‏C כתוב נשמע B♭ (סקונדה גדולה נמוך יותר)

אורך הצינור

בערך ⁦1.4–1.5⁩ מ' אם מיישרים אותו

שסתומים

שלושה

חלקי החצוצרה

נראה שהחצוצרה מתכופפת לכל הכיוונים, אבל בעצם היא צינור אחד שמתפתל מהפומית עד הפעמון. החלקים שלמטה עוקבים אחרי הדרך שעושה האוויר שלכם.

12345678

1. 1
   פומית mouthpiece

   השפתיים שלכם רוטטות עליה. כוס עמוקה נותנת צליל עגול יותר, כוס רדודה צליל בהיר וחד יותר.

2. 2
   צינור הפומית leadpipe

   קטע הצינור הראשון אחרי הפומית. אגודל ימין נח מתחתיו, ויש עליו טבעת קטנה לזרת.

3. 3
   שסתומים 1, 2 ו־3 piston valves

   לחיצה על שסתום שולחת את האוויר דרך לולאה נוספת, כך שהצינור מתארך והצליל יורד.

4. 4
   בתי השסתומים valve casings

   הצינורות שבתוכם השסתומים עולים ויורדים. הם צריכים שמן שסתומים.

5. 5
   שקופיות השסתום ה־1 וה־3 עם טבעות 1st / 3rd valve slides, triggers

   אגודל שמאל דוחף את השקופית של השסתום ה־1, והקמיצה של יד שמאל את של השסתום ה־3, כדי לכוונן צליל בדיוק.

6. 6
   שקופית הכיוון הראשית main tuning slide

   קשת של צינור שמזיזים פנימה או החוצה כדי לכוון את כל הכלי.

7. 7
   מפתח מים water key

   מוציא את המים שמצטברים בתוך הצינור.

8. 8
   פעמון bell

   שולח את הצליל החוצה אל החדר ועוזר לסדר את הצלילים הנמוכים בשורה מסודרת.

מאיפה בא הצליל

השפתיים שלכם פועלות כמו דלת קטנטנה שנפתחת ונסגרת מהר מאוד. בכל פעם שהיא נפתחת, נכנס משב קטן של אוויר, והאוויר בתוך הצינור מתחיל לרטוט. שפתיים לבדן עושות רק זמזום; החצוצרה בוחרת מתוך הזמזום הזה צלילים מסוימים ושולחת אותם החוצה מהפעמון.

צינור יכול להחזיק ביציבות רק קבוצה מסוימת של צלילים, שנקראת טור הצלילים העיליים: סולם של צלילים מנמוך לגבוה, שהשלבים שלו מתקרבים זה לזה ככל שמטפסים. גליל פשוט שסגור בקצה אחד היה נותן רק את השלבים 1, 3, 5, 7 וכן הלאה, כמו סולם שחסרים בו חצי מהשלבים. הפומית והפעמון של החצוצרה משנים את צורת הצינור כך שהתהודה השנייה והגבוהות ממנה מסתדרות כ־2, 3, 4, 5… והסולם שלם.

חשבו על הפעמון כעל רמפה שמתרחבת לאט. לצלילים נמוכים יש גלים ארוכים, והם מוחזרים לפני שהם מגיעים ממש לקצה הפעמון, כאילו הצינור קצת קצר יותר. זה מיישר את התהודות הנמוכות לשורה. הפעמון גם מאפשר לצלילים הגבוהים לצאת אל החדר.

בלי שום שסתום לחוץ, C4,‏ G4 ו־C5 הכתובים משתמשים בדיוק באותו אצבוע. רק השפתיים שלכם שונות. השפתיים יכולות לעמוד רק על שלב אחד של הסולם בכל פעם: רטטו לאט יותר כדי לרדת שלב, מהר יותר כדי לעלות.

בין השלבים של הסולם יש פערים, והשסתומים ממלאים אותם, קצת כמו לחבר קטע נוסף לצינור גינה. שסתום 1 מוריד את הצליל בטון שלם, שסתום 2 בחצי טון, ושסתום 3 בטון וחצי (טרצה קטנה). ימאהה אומרת ששלוש הלולאות הנוספות מוסיפות בערך 160, 70 ו־270 מ"מ. יחד שלושת השסתומים יכולים להוריד צליל עד שישה חצאי טונים, כך שיחד עם שלבי הצלילים העיליים אפשר לנגן כל חצי טון.

כדי לרדת בחצי טון, הצינור צריך להתארך בכ־6%, כך שזה עובד כמו הנחה באחוזים: ככל שהצינור כבר ארוך יותר, צריך יותר אורך. לכן שילובי שסתומים יוצאים גבוהים מדי, והכי גרוע כשמעורב שסתום 3. נגנים דוחפים את השקופית של השסתום ה־1 או ה־3, או מתקנים בשפתיים, כדי להחזיר את הצליל לכיוון.

כשמנגנים בשקט, לשפתיים אין זמן להיסגר לגמרי, ולכן הצליל עגול יותר. כשמנגנים חזק, השפתיים נטרקות בכל מחזור, מוסיפות הרבה צלילים עיליים גבוהים, והצליל נעשה בהיר וחד. משקט לחזק, הצליל העילי הנמוך ביותר מתחזק רק בכ־⁦8 dB⁩, ואילו הצליל העילי ה־9 והגבוהים ממנו מתחזקים ביותר מ־⁦45 dB⁩. זה כמו מחיאת כפיים: מחיאה עדינה עמומה, ומחיאה חזקה היא נקישה חדה.

נסו את זה: סגרו את השפתיים בעדינות ונשפו כך שהן יזמזמו. הרפו, ואז הדקו מעט את זוויות הפה ושמעו את הזמזום עולה. אחר כך גלגלו דף נייר לצינור, זמזמו לתוך קצה אחד, והקשיבו איך הצליל משתנה.

איך מנגנים

החזיקו את החצוצרה יציבה ביד שמאל: הקמיצה נכנסת לטבעת של שקופית השסתום ה־3, ושאר האצבעות עוטפות את בתי השסתומים. אם יש טבעת לאגודל על שקופית השסתום ה־1, אגודל שמאל נכנס לשם. יד ימין נחה בקלילות: האגודל מתחת לצינור הפומית בין שסתומים 1 ו־2, והאצבע המורה, האמה והקמיצה על שסתומים 1, 2 ו־3. שמרו על כתפיים רפויות.

תנו לזרת של יד ימין לרחף מעל הטבעת של צינור הפומית במקום להשחיל אותה. כשמושכים את החצוצרה אל הפנים בעזרת האצבע הזאת, הלחץ תופס את המקום של העמדת שפתיים טובה.

קחו נשימה עמוקה, סגרו את השפתיים בעדינות ונשפו ביציבות בלי לנפח את הלחיים. התחילו עם הפומית לבדה: אם השפתיים מזמזמות, אתם עושים את זה נכון. אל תלחצו את הפומית חזק על השפתיים בזמן הנגינה.

יש שלוש דרכים לשנות את הצליל: להחליף צליל עילי על ידי רטט מהיר יותר או איטי יותר של השפתיים (ימאהה מתרגלת נמוך, אמצע וגבוה עם "טו", "טה" ו"טי"); ללחוץ על שסתומים כדי לשנות את אורך הצינור; ולהשתמש בשקופיות ובשפתיים כדי לתקן את הכיוון.

בלגאטו לא מתקיפים את הצליל הבא בלשון; האוויר ממשיך לזרום ישר לתוכו. ליפ סלור (lip slur) עובר בין צלילים עיליים שכנים בשפתיים בלבד, בלי לשנות אצבוע; מעבר מהיר הלוך ושוב הוא ליפ טריל (lip trill).

סטקטו כפול ("טה־קה") וסטקטו משולש ("טה־טה־קה" או "טה־קה־טה") נותנים צלילים חוזרים מהירים מאוד. בפרולאטו (flutter tonguing) מגלגלים "ררר" בזמן הנשיפה, והצליל מחוספס ונוהם. השייק (shake) בג'אז הוא ליפ סלור מהיר מאוד בין הצליל הכתוב לצליל העילי הבא מעליו.

• התקפת לשון פשוטהשימו את קצה הלשון ממש מאחורי השיניים הקדמיות העליונות ושחררו את האוויר כאילו אומרים "טוּ". כל צליל מקבל התחלה ברורה. הצליל הקצר הזה נשמע D5 (‏E5 כתוב).
• נמוך, אמצע וגבוהככל שהשפתיים רוטטות מהר יותר, הצליל גבוה יותר. הקשיבו מהרגיסטר הנמוך (A3 בצליל אמיתי) לאמצעי (B♭4) ולגבוה מאוד (C6).
• עמעםעמעם (סורדינה) שמכניסים לפעמון גורם לפעמון לשלוח את הצליל החוצה פחות ביעילות, והגוון משתנה. קודם הצליל הפתוח, ואז אותו צליל עם עמעם הרמון.
• ויברטוויברטו הוא אחת מטכניקות הנגינה של החצוצרה. קודם צליל ארוך וישר, ואז אותו צליל עם ויברטו.

מנעד וכתיבת תווים

תווים לחצוצרה כותבים במפתח סול. החצוצרה ב־B♭ היא כלי מתמיר: הצליל הכתוב גבוה בסקונדה גדולה (שני חצאי טונים) מהצליל ששומעים. דרך קלה לזכור: C כתוב נשמע B♭.

למשל, C5 כתוב נשמע B♭4, ו־C4 כתוב (הצליל העילי השני, בלי שסתומים) נשמע B♭3. ובכיוון ההפוך: כשפסנתר מנגן C, חצוצרה ב־B♭ צריכה לקרוא D כתוב כדי להתאים לו. חצוצרה ב־C לא מתמירה: היא נשמעת כפי שנכתב.

בשימוש יומיומי החצוצרה ב־B♭ נשמעת בערך מ־E3 עד B♭5, כלומר F♯3 עד C6 כתוב. הצליל הנמוך ביותר משתמש בכל שלושת השסתומים: F♯ כתוב מתחת לחמשת מפתח סול, והוא נשמע E3. נגנים מקצועיים רבים יכולים להרחיב את הקצה העליון הרבה יותר גבוה.

מתחת לצליל הנמוך ביותר יש "צלילי פדל". הם לא תואמים את התהודות הרגילות של החצוצרה, אבל נגנים טובים בכל זאת מצליחים להשמיע אותם.

האזינו

• רגיסטר נמוך: A3 (‏B3 כתוב)כאן למטה החצוצרה נשמעת כהה ועבה יותר.
• אמצע: B♭4 (‏C5 כתוב)צליל שאפשר לנגן בלי ללחוץ על אף שסתום. הקשיבו לצליל החצוצרה הבהיר האופייני.
• גבוה: C6 (‏D6 כתוב)טון שלם מעל הקצה העליון של המנעד היומיומי (C6 כתוב). שמעו כמה בהיר הרגיסטר הגבוה.
• פתוח ועם עמעם הרמוןאותו B♭4 פעמיים. השוו איך הגוון משתנה כשהעמעם בפנים.
• צליל קצר בהתקפת לשון: D5 (‏E5 כתוב)הקשיבו להתחלה הברורה שהלשון נותנת לצליל.

היסטוריה ומשפחה

אבות אבותיה של החצוצרה הם בני אלפי שנים. אנשים בכל היבשות בנו אותם מעץ, מבמבוק, מקליפת עץ, מחימר, מעצם וממתכת, ומשערים שהשתמשו בהם בטקסים דתיים ומאגיים. חצוצרות מתכת היו במצרים באלף השני לפנה"ס, ככלים קטנים לטקסים או לצבא שניגנו רק צליל אחד או שניים. בקברו של תות־ענח־אמון היו שתי חצוצרות, שתוארכו לכל המאוחר ל־1323 לפנה"ס.

היוונים והרומאים הקדמונים השתמשו בחצוצרות לאותות צבאיים; רק בימי הביניים נעשתה החצוצרה כלי נגינה חשוב. חצוצרה ישרה מימי הביניים הייתה ארוכה כמעט 2 מ'. בסביבות 1400 כופף הצינור לצורת S, ובסביבות 1500 הוא קיבל את צורת הלולאה הארוכה שאנחנו מכירים היום.

לחצוצרות האלה לא היו שסתומים. הן נקראות חצוצרות טבעיות, ויכלו לנגן רק את הצלילים של טור הצלילים העיליים. בסביבות 1600 חצוצרני החצר יכלו לנגן מנגינות ברגיסטר הגבוה "קלרינו" (clarino), והם יכלו להחליף סולם על ידי הוספת קטע צינור נוסף שנקרא קרוק (crook). ב־1638 פרסם ג'. פנטיני את שיטת הלימוד המודפסת הראשונה לחצוצרה.

כדי לנגן כל חצי טון, הוסיף אנטון ויידינגר, חצוצרן בתזמורת החצר של וינה, מפתחות לצינור. היידן והומל כתבו קונצ'רטים לחצוצרת המפתחות הזאת, שנעשתה פופולרית באוסטריה ובאיטליה אחרי 1801. השסתומים שינו הכול: בסביבות 1815 הציגו אותם היינריך שטלצל ופרידריך בלימל בברלין, וחצוצרות עם שסתומים הופיעו בשנות ה־20 של המאה ה־19. שסתום הבוכנה של פרינה, שנרשם עליו פטנט בפריז ב־1838, פיתח הלאה את התכנון של שטלצל. מאמצע המאה ה־19 החצוצרות ב־B♭ וב־C נעשו העיקריות.

הקורנט הופיע בשנות ה־20 של המאה ה־19; יש לו פומית עמוקה יותר וצליל חם יותר. הג'אז המוקדם השתמש בקורנט, ולואי ארמסטרונג התחיל בו לפני שעבר לחצוצרה סופית ב־1926. קרובים נוספים הם הפליגלהורן, חצוצרת הפיקולו, חצוצרת הכיס והחצוצרה עם שסתומים סיבוביים. בסביבות 1890 בנה ויקטור מהיון בבלגיה "חצוצרת באך" ב־D לתפקידי החצוצרה הגבוהים ביצירות של באך והנדל.

1. האלף ה־2 לפנה"ס
   חצוצרות מתכת במצרים מנגנות צליל אחד או שניים
2. עד 1323 לפנה"ס
   שתי חצוצרות מונחות בקברו של תות־ענח־אמון
3. בערך 1400
   הצינור הישר מכופף לצורת S
4. בערך 1500
   החצוצרה מקבלת את צורת הלולאה הארוכה שלה
5. בערך 1600
   חצוצרני החצר מנגנים מנגינות ברגיסטר הקלרינו הגבוה
6. 1638
   פנטיני מפרסם את שיטת הלימוד המודפסת הראשונה לחצוצרה
7. אחרי 1801
   חצוצרת המפתחות נעשית פופולרית באוסטריה ובאיטליה
8. בערך 1815
   שטלצל ובלימל בברלין מציגים את השסתומים
9. שנות ה־20 של המאה ה־19
   מופיעות חצוצרות עם שסתומים, וגם הקורנט
10. 1838
    שסתום הבוכנה של פרינה נרשם כפטנט בפריז
11. בערך 1890
    מהיון בונה את "חצוצרת באך" ב־D
12. 1926
    לואי ארמסטרונג עובר סופית מקורנט לחצוצרה

צעדים ראשונים ותחזוקה

לפי אחת הדעות, נגנים צעירים יכולים להתחיל בקורנט: המרחק מהפומית לפעמון קצר יותר, ולכן הידיים קרובות יותר לפנים, וזה פחות מסורבל להחזיק. אם חצוצרה רגילה מרגישה גדולה מדי, אולי יהיה קל יותר לנגן בחצוצרת כיס, אבל בדגמים מסוימים הפעמון או הקדח קטנים יותר.

כשמתחילים, הימנעו מניפוח הלחיים, מלחיצה חזקה מדי של הפומית על השפתיים, מהצבת הפומית רחוק מדי לצד אחד, וממשיכת החצוצרה אל הפנים בעזרת הזרת. טעות נפוצה נוספת היא להניח שהכלי מגיע מהמפעל מכוון בצורה מושלמת.

בזמן הנגינה מצטברים מים בתוך הצינורות. אם הם נשארים בשקופית זמן רב, הם עלולים לאכל לאט את המתכת, אז הוציאו אותם אחרי כל אימון.

• אחרי הנגינה, החזיקו לחוץ את השסתום המתאים ומשכו החוצה שקופית כדי לשפוך את המים. "פופ" אומר שעשיתם את זה בדרך הלא נכונה.
• הוציאו מים דרך מפתח המים, ואז השתמשו במברשת או במטלית ניקוי כדי לנקות מים ולכלוך מתוך הצינורות.
• שמנו את השסתומים: פתחו את המכסה, משכו לאט את השסתום עד חציו בלי לסובב אותו, טפטפו ⁦2–3⁩ טיפות של שמן שסתומים, הבריגו את המכסה בחזרה, ולחצו על השסתום למעלה ולמטה פעמיים־שלוש.
• נגבו קלות את החוץ במטלית ליטוש לפני שאתם מכניסים את החצוצרה לנרתיק.
• שסתומים עלולים להיתקע אם לא משמנים אותם כמו שצריך, אז נקו ושמנו אותם באופן קבוע.
• ציפוי כסף משחיר גם אם מנגבים אותו כל יום. זו תגובה טבעית עם הגופרית שבאוויר ובזיעה, והיא לא משפיעה על הנגינה.
• רוב העמעמים גורמים לחצוצרה לנגן גבוה מדי, וחלקם נמוך מדי. למדו איך כל אחד מהעמעמים שלכם משפיע על הכיוון: כוונו את שקופית הכיוון הראשית בהפסקות, או, אם אין זמן, השתמשו בשקופיות השסתומים או בשפתיים.

ממשיכים לחקור

• כלי נשיפה מנחושתנגני כלי נשיפה מנחושת מזמזמים עם השפתיים לתוך פומית. למדו איך שסתומים, מחליק ואורך הצינור משנים את הצליל.