מוזיקה רומנטית: רגשות גדולים ותזמורות גדולות

מוזיקה שמספרת סיפור

המלחינים הרומנטיים אהבו סיפורים, טבע ורגשות עזים. יצירה יכלה לתאר זריחה, רוח רפאים, סיפור אהבה או טיול ביער. לפעמים קוראים לזה מוזיקה תוכניתית, כי המוזיקה עוקבת אחרי סיפור או תמונה.

כדי לספר סיפורים גדולים הוסיפו המלחינים עוד כלים. בתזמורת הרומנטית יש הרבה כינורות, כלי נשיפה מפליז נוספים וכלי הקשה גדולים, ולכן היא יכולה ללחוש וגם לרעום.

הפסנתר הופך לכוכב

הפסנתרים נעשו חזקים יותר, עמידים יותר וזולים יותר, ולמשפחות רבות היה אחד בבית. כמה נגנים, שנקראים וירטואוזים, הדהימו קהלים במהירות ובמיומנות שלהם. פרדריק שופן (1810–1849), מלחין פולני שחי בעיקר בפריז, כתב יצירות לפסנתר שנשמעות כמו שירים.

לחנים מהבית

בארצות רבות המלחינים התחילו להשתמש בשירי עם וברקדים של עמם. אנטונין דבוז'ק כתב ריקודים צ'כיים, ואדוורד גריג כתב מוזיקה בהשראת נורווגיה. זה נקרא לאומיות מוזיקלית.

אופרה ובלט

ג'וזפה ורדי (1813–1901) כתב אופרות איטלקיות מלאות בלחנים מפורסמים. ריכרד ואגנר (1813–1883) כתב אופרות גרמניות ענקיות שנמשכות שעות. פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי (1840–1893) מרוסיה כתב את המוזיקה לבלטים "אגם הברבורים", שהוצג לראשונה ב־1877, ו"מפצח האגוזים", שהוצג לראשונה ב־1892.

מלחינות

נשים רבות כתבו מוזיקה נפלאה בתקופה הזאת, אף שהיה להן קשה לעבוד כמקצועניות. פאני מנדלסון (1805–1847) כתבה מאות יצירות. קלרה שומן (1819–1896) הייתה אחת הפסנתריות המפורסמות בזמנה, וגם מלחינה.