מוזיקה קדומה: מזמורים, טירות ודפים מודפסים

מזמור: לחן אחד, הרבה קולות

בראשית ימי הביניים המוזיקה בכנסיות באירופה הייתה ברובה מזמור: לחן יחיד שכולם שרים יחד, בדרך כלל בלי כלי נגינה. לעיתים קרובות קוראים לו מזמור גרגוריאני. השם בא מהאפיפיור גרגוריוס הראשון, שלפי האגדה אסף את הלחנים, אף שמומחים סבורים היום שהם התפתחו לאורך שנים רבות, והסגנון התגבש החל בערך משנת 800.

המזמור זורם כמו דיבור. אין בו פעמה חזקה ואין בו תיבות, והוא כתוב בסוג קדום של תווים, עם תווים מרובעים על ארבעה קווים.

הילדגרד מבינגן

הילדגרד מבינגן חיה בין 1098 ל־1179 במקום שהוא היום גרמניה. היא הייתה ראשת מנזר, וגם סופרת, הוגה ומלחינה. היא כתבה מזמורים ושירים רבים, והרבה מהמוזיקה שלה עדיין מבוצעת היום.

היא אחת המלחינות הראשונות שאנחנו מכירים את שמן ואת יצירות רבות שלהן.

שירים בשפת היום־יום

לא כל המוזיקה הייתה לכנסייה. בדרום צרפת, החל בערך משנת 1100, משוררים־מוזיקאים שנקראו טרובדורים שרו שירים על אהבה ועל הרפתקאות בשפה שאנשים דיברו בכל יום, ולא בלטינית. לפעמים ניגנו בזמן השירה בלאוטה, בכינור עממי או בנבל קטן.

הרבה לחנים בבת אחת

לאט לאט זמרים התחילו לשיר יותר מלחן אחד באותו זמן. זה נקרא פוליפוניה, כלומר "הרבה צלילים". היא החלה בראשית ימי הביניים, ובפריז כתבו מוזיקאים הקשורים לקתדרלת נוטרדאם כמה מהדוגמאות המפורסמות ביותר לפוליפוניה קדומה, בערך בין השנים 1160 ל־1250.

ברנסנס, בערך בין 1400 ל־1600, המלחינים גרמו לקולות להתמזג בעדינות, כך שלכל זמר היה קו יפה משלו. ז'וסקן דה פרה (בערך 1450–1521) וג'ובאני פיירלואיג'י דה פלסטרינה (בערך 1525–1594) היו שניים מהמוערכים ביותר.

הדפוס משנה הכול

ב־1501 הדפיס אוטביאנו פטרוצ'י בוונציה ספר שירים בעזרת אותיות נעות. לפני כן היה צריך להעתיק כל יצירה ביד. מוזיקה מודפסת הייתה זולה וקלה יותר למשלוח, ולכן שירים יכלו לנסוע לעיירות ולארצות חדשות.

נסו בעצמכם: שירו שיר פשוט פעמיים עם חבר, ובפעם השנייה התחילו שורה אחת אחריו. אתם יוצרים פוליפוניה משלכם.