שמות הצלילים: שבעת השמות של המוזיקה

שבעה שמות, כמו ימי השבוע

בשיטה הבינלאומית קוראים לצלילים בשבע האותיות הראשונות של האלפבית הלטיני: A B C D E F G. רוב השיעורים מתחילים מ־C, וכך גם אנחנו: C D E F G A B. בישראל קוראים להם בדרך כלל דו רה מי פה סול לה סי, ועוד מעט נסביר את זה.

אחרי B מגיע שוב C, כמו שאחרי שבת מגיע שוב יום ראשון. ה־C החדש נשמע כמו אותו צליל של הקודם, רק גבוה יותר. אפשר לשמוע את זה כשגבר וילד שרים יחד אותו שיר: זה נשמע כמו מנגינה אחת, אבל הקול של הילד גבוה בדיוק במרחק הזה.

המרחק מ־C אחד ל־C הבא נקרא אוקטבה. "אוקט" פירושו שמונה, כמו שמונה הזרועות של התמנון. אבל יש רק שבעה שמות, אז למה שמונה? כי סופרים את שני ה־C: ‏C D E F G A B C. זה כמו לספור מיום ראשון אחד עד יום ראשון הבא: שמונה ימים, אם סופרים את שני ימי הראשון.

איך מוצאים את C (דו) על הפסנתר

הסתכלו על הקלידים השחורים. הם באים בקבוצות: שניים ביחד, אחר כך שלושה ביחד, שוב שניים, שוב שלושה, לאורך כל המקלדת.

‏C (דו) הוא הקליד הלבן שנמצא מיד משמאל לכל קבוצה של שני קלידים שחורים. דמיינו ששני הקלידים השחורים הם גג קטן, ו־C היא הדלת בצד השמאלי של הבית.

אחרי שמצאתם את C, הקלידים הלבנים ימינה הם D E F G A B, ואז ה־C הבא.

נסו: הקישו על כל C במקלדת שלמעלה. כולם נשמעים דומים, רק גבוהים או נמוכים יותר.

דו רה מי: השמות ששרים

זמרים משתמשים בהברות במקום באותיות, כי קל יותר לשיר אותן: דו רה מי פה סול לה סי (Do Re Mi Fa Sol La Si). בארצות דוברות אנגלית אומרים Ti במקום Si.

בישראל, דו רה מי הם השמות הרגילים של הצלילים, ודו הוא תמיד C: דו = C, רה = D, מי = E, וכן הלאה. לזה קוראים "דו קבוע". האותיות C D E הן השמות הבינלאומיים: האתר הזה משתמש בהן, כותבים בהן סימני אקורדים, והן מופיעות ברוב האפליקציות. במקומות אחרים, בעיקר בשיעורי שירה, דו הוא "צליל הבית" של שיר במז'ור (הצליל שבו השיר מרגיש גמור), יהיה אשר יהיה. לזה קוראים "דו נייד". שתי השיטות נפוצות בעולם, והמורה או הספר שלכם יגידו לכם באיזו מהן הם משתמשים.

הקלידים השחורים: דיאז ♯ ובמול ♭

קליד שחור מקבל את שמו מקליד לבן שלידו. דיאז ♯ פירושו "הקליד הבא מיד למעלה": הקליד השחור שמיד מימין ל־C הוא C♯ (דו דיאז). במול ♭ פירושו "הקליד הבא מיד למטה": הקליד השחור שמיד משמאל ל־D הוא D♭ (רה במול).

כלומר C♯ ו־D♭ הם אותו קליד עם שני שמות, כמו חבר שיש לו שם אמיתי וגם כינוי. באיזה שם משתמשים תלוי במוזיקה שמסביב.

יש שני מקומות שאין ביניהם קליד שחור: E–F ו־B–C. הקלידים הלבנים האלה כבר צמודים זה לזה, ולכן E♯ הוא אותו קליד כמו F, ו־B♯ הוא אותו קליד כמו C. לא תראו את השמות האלה לעתים קרובות, אבל עכשיו אתם יודעים למה הם קיימים. (וגם בכיוון ההפוך: F♭ הוא E, ו־C♭ הוא B.) בכמה סולמות אפשר אפילו לראות דיאז כפול 𝄪 (שני קלידים למעלה) או במול כפול 𝄫 (שני קלידים למטה): את F𝄪 מנגנים על הקליד G.

סימן הבקר ♮ מבטל דיאז או במול ומחזיר את הצליל לקליד הלבן הרגיל שלו.

מספרים אחרי האותיות: באיזו קומה?

בפסנתר יש הרבה C, ולכן מוסיפים מספר כדי לומר על איזה מהם מדובר, כמו קומה בבניין גבוה. ה־C שליד אמצע הפסנתר הוא C4, והוא נקרא גם "דו אמצעי" (יש מקלדות ואפליקציות שקוראות לו C3). ה־C שמעליו הוא C5, וזה שמתחתיו הוא C3.

המספר עולה באחד בכל C: הקליד שמיד אחרי B3 הוא C4. ה־A שמעל הדו האמצעי הוא A4 (לה). הוא רוטט 440 פעמים בכל שנייה, ותזמורות ומכשירי כיוון משתמשים בו כצליל הכיוון המשותף.

שמות הצלילים ברחבי העולם

הצלילים זהים בכל מקום, אבל השמות שלהם משתנים ממדינה למדינה. הנה השמות שבהם משתמשים בישראל, ועוד כמה שיטות שאולי תפגשו בספרים ובסרטונים.

בגרמנית, B הוא הצליל שאנחנו קוראים לו סי במול (B♭), והקליד הלבן סי נקרא H. אם בספר גרמני כתוב H, חשבו על B, כלומר סי.

בוחן קטן: איך קוראים לקליד?

קליד נדלק על המקלדת. בחרו את השם שלו. חפשו את קבוצות השניים והשלושה של הקלידים השחורים כדי להיעזר.